אתניות, טראומה ואחריות אתית

נשיות מזרחית בקולנוע הישראלי החדש

תקציר

במאמר זה ברצוני לדון באופנים שבהם הסרט אור (2004) של במאית הקולנוע קרן ידעיה חוקר את החוויה הטראומטית של הגוף המבוזה (abjected), המיני והאמהי, של האישה המזרחית בחברה הישראלית, ובאופן מיוחד את הפציעה הנפשית והגופנית של הזונה המזרחית. הסרט — שזכה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן — מתאר מספר ימים בשגרת חייהן של רותי (רונית אלקבץ), זונה מזרחית, ובתה אור (דנה איבגי). עיסוקה של האם בזנות כבר למעלה מ־20 שנה מוצג כסוג של התמכרות, שהבת הצעירה מנסה לגמול אותה ממנה. אור מחפשת מקורות פרנסה חלופיים — שטיפת כלים במסעדה, ניקיון חדר המדרגות של הבניין שבו היא גרה, איסוף בקבוקים למחזוּר שניתן להמיר בכסף בסופרמרקט — כל זאת כדי להראות לאמהּ שאפשר להתפרנס גם אחרת. כאשר ניסיונות אלו אינם צולחים, אור מוכנה גם להתנגד בכוח כדי למנוע מאמהּ לצאת שוב לרחוב, אך גם זה לשווא. בסופו של דבר, אור עצמה נשאבת אל מעגל הזנות.