בין לבנון לחרבת חזעה עובר שביל של בוץ

על טראומה, אתיקה ותקומה בקולנוע ובספרות הישראליים

תקציר

שלושה סרטים עלילתיים על מלחמת לבנון הראשונה שהופקו בטווח של שנתיים עוררו ) ויכוח ער בציבור הישראלי: בופור (יוסף סידר, 2007), ואלס עם באשיר (ארי פולמן, 2008) ולבנון (שמוליק מעוז, 2009). הטענה העיקרית כנגדם הייתה כי הם מסרטטים דימויים קולנועיים של מלחמה מופשטת וטרנסצנדנטלית, נטולת הקשר פוליטי, מרחבי והיסטורי. מלחמה זאת מנציחה "את קווי ההגנה המסורתיים של השקפת העולם הציונית" ומשחזרת את אחד האתוסים המרכזיים ביותר בחברה הישראלית והוא: "יורים ובוכים". אתוס זה נשען על דימוי של חייל מוסרי, קרבן של מציאות שמחייבת אותו לפעול בניגוד למצפונו. כפי שמציין שמוליק דובדבני ברשימה על גל סרטי לבנון: "הלוחם בבופור, ואלס עם באשיר ועתה לבנון הוא־הוא הקורבן. הוא זה שממרק את עצמו אגב הסרת כל אחריות למה שמתרחש סביבו". על כך מוסיף הבמאי והסופר אודי אלוני ברשימה עיתונאית אחרת באותו נושא: "דמות של חייל שמתייסר ברגשי אשמה ולא לוקח אחריות כפושע, עוזר למערב לייצר דימוי של ישראל כמדינה מערבית בלב המדבר הברברי של המזרח התיכון". העיתונאי יהושע סיימון טוען באותה רשימה כי "אלה לא סרטים פוליטיים, הם לא עוסקים בשקר של הכיבוש, בפוליטיקאים מניפולטיביים או בבזבוז חיי אדם, הם עוסקים רק בטראומה של החיילים".