והאדם האפס יהיה קורא רע מאוד

על מקומו של הקורא בשירתו של מאיר ויזלטיר

תקציר

במאמר זה אבחן את היחס שבין הפנייה לקורא ובין האלימות המופעלת כלפיו בשירתו של ויזלטיר, ואעמוד על התוצאה של שילובם. אבקש לטעון שהפנייה לקורא והאלימות אינם שני מרכיבים נפרדים, העומדים כל אחד לעצמו, אלא הם קשורים זהבזה ללא הפרד, ויחדיו הם מפרים את הקרקע הפואטית שמתוכה השירה צומחת. כפי שאדגים להלן, עיצוב הקורא כקורא אפס — שאינו מסוגל להידברות או לדיאלוג, ועל כן מייתר כל צורך בהידברות ממשית — הכרחי לוויזלטיר כדי לכונן את דמות הדובר השירי, ודרכו ליצור את הקורא האפס הזה היא בפנייתו החוזרת ונשנית אליו באלימות. במילים אחרות, האלימות אינה כלי ליצירת הידברות שתוביל את הנמען לקריאה אקטיבית ומעורבת, אלא היא מבטלת את עצם הצורך במעורבות זו. ויזלטיר נזקק לקורא האפס כדי לבנות דובר שירי חזק ויציב שבסופו של דבר לא יזדקק לאף אדם שיקרא את שיריו, והתוצאה המתקבלת מיצירתו היא שירה שאינה מבקשת את האחר, שאינה זקוקה לו ושמבקשת להתקיים, כביכול, לעצמה.